למה התקשורת הוירטואלית כל כך מאתגרת?


זה לא אותו דבר

"הזום לא עובד". כך אני שומעת רבים אומרים. "זה לא אותו דבר". "אי אפשר להרגיש את כל הנוכחות, את הניואנסים". "אי אפשר לקיים ישיבות צוות ככה", "אני לא יודעת מה הצד השני עושה". "נמאס לי לראות את עצמי במצלמה". פגישות 1:1 וישיבות גרועות פנים אל פנים התרחשו גם לפני הקורונה. הריחוק הפיזי מעצים ומדגיש את החסך במרכיבים משמעותיים שהם חלק מן התקשורת הבינאישית. בעת האחרונה נפוצו ההסברים של תופעת "עייפות הזום".  למשל, כאשר אנו עומדים ומשוחחים, יש משמעות לשפת כל הגוף שלנו. לעומת זאת, בתקשורת שבה רואים רק את החלק העליון (במקרה הטוב), אנחנו נדרשים להשקיע אנרגיה רבה יותר באיתור אישושים המבקשים לוודא שאחרים איתנו, רואים ושומעים ומבינים את כוונותינו, מרגישים בטוחים לשאול, להשתתף, לקרוא תיגר, לתרום לאירוע. הסבר נוסף לעייפות יכול להיות קשור לכך שכל האינטראקציות שלנו נראות אותו דבר. טרום קורונה, פגשנו חברים בחוף הים, התארחנו אצל המשפחה בבתים, את העמיתים לעבודה במשרד, ולאימון כושר היינו הולכים לסטודיו. ולפתע, כולם נעשים מתוך אותו מכשיר. הקפה, טעים ככל שיהיה, הוא באותו הטעם, ואנו לובשים בערך את אותם הסוגים של הבגדים הנוחים, לפחות בחלק שאינו חשוף למצלמה. היעדר השינויים בכל כך הרבה מימדים, לצד הגברת הקצב בעבודה, הדרישות הגוברות מבחוץ, הקשיים הסביבתיים, והחשש הפנימי, מקשים עוד יותר על תקשורת קרובה. 

ויותר מכל, חסר לנו החיבוק.  

"אתה לא אוהב אותי יותר, היא אומרת יותר, היא אומרת ומפנה אלי את הגב, רק בשביל לקבל חיבוק" שר חמי רודנר. למילים הללו אישוש אמפירי. חיבוק מעיד על קרבה שהמחבק רוצה לבטא, מתוך תחושת חיבה וחום. מחקרם של Keren Grewen (http://news.bbc.co.uk/2/hi/health/4131508.stm) הראה שחיבוק מדכא לחץ נפשי ומשחרר את הורמון אוקסיטוצין*. במהלך המחקר הפרידו 38 זוגות לחדרים של גברים ונשים ובדקו אצלם את לחץ הדם ואת רמת הורמון האוקסיטוצין . לאחר מכן ישב כל זוג יחד, והם נתבקשו לשוחח על תקופה בה הם היו מאושרים במיוחד, לצפות בסרט רומנטי למשך 5 דקות, ולשוחח 10 דקות. בשלב הבא, התבקשו הזוגות להתחבק למשך 20 שניות. אצל הגברים ואצל הנשים כאחד היו רמות גבוהות יותר של אוקסיטוצין לאחר החיבוק. בקרב אלה שהיו במערכות יחסים אוהבות נמצאו רמות גבוהות יותר של ההורמון, ואצל נשים רמת הקורטיזול ירדה לאחר החיבוק, כלומר הן היו רגועות יותר. הורמונים הקשורים ללחץ, ובהם קורטיזול ונוראדרנלין ירדו בעקבות החיבוק. לירידה של ההורמונים הללו יש תרומה לבריאות הלב. נעים בהקשר זה להיזכר במיזם הויראלי, בזמנו, Free Hugs, שהבטיח, לכל הפחות, רגע של נחמה.   https://www.youtube.com/watch?v=vr3x_RRJdd4 

להיעדר חיבוק, וקרבה השפעות הרות גורל. בספרו הקלאסי, משנת 1964, מצביע אריק ברן על השפעותיה של "גריעה רגשית". הוכח, כי תינוקות שלא נגעה בהם יד אדם למשך תקופה נוטים לשקוע להיפגע ולחלות באופן בלתי הפיך. תופעה דומה התרחשה אצל מבוגרים שנדונו למאסר יחיד. ההסברים הפיזיולוגיים מתמקדים בחוסר גירוי של מסלולים עצביים בגזע המוח אשר מוביל להתנוונות של תאי העצבים. אריק ברן מניח כי שלשלת ביולוגית מוליכה מגריעה רגשית וחושית, דרך אדישות, אל שינויים ניווניים היכולים להוביל  למוות. ההיפך מכך, בעולם המבוגרים, הוא ההכרה, שיכולה לבוא לידי ביטוי בהנהון ראש, בחיוך לקראתנו, במודעות לכך שאנו חשובים, ראויים ורצויים. במאמר הבא נעסוק בשרירי הליבה, הנחות היסוד הדרושות לנו שיעזרו לנו לייצר קרבה וירטואלית. 


*אוקסיטוצין מכונה "הורמון האהבה" וממצאים מראים שהוא ממלא תפקיד בקשרים חברתיים ובבניית אמון בינאישי Kosfeld, M., Heinrichs, M., Zak, P. et al. Oxytocin increases trust in humans. Nature 435673–676 (2005). (https://www.nature.com/articles/nature03701).